נכתבו על זה ספרים כבר, אני אכתוב כאן בקטנה כי זה עדיין כואב בנשמה.
(לא נכנס לפוליטיקה, אחריות, ביבי וכו', לא עכשיו)
כשאומרים 7 באוקטובר, כולם נזכרים איפה הם היו, מה עשו, דאגו, איבדו, טראומה אישית וקולקטיבית.
לא יכולתי להיות במקומות שאני רוצה להיות. באותה שבת בצהריים, קיבלתי טלפון מהמנכ"ל שמכיר אותי טוב ואת עברי.
שבת בצהריים ומהבוקר הטלפון לא מפסיק לצלצל, אבל המנכ"ל?
"אתה לא הולך לשום מקום, אני זקוק לך פה".
אני כבר ארוז בדרך לצאת.
"אתה לא משאיר אותי פה לבד, יש לנו התחייבויות ואני צריך אותך בכלל וכמי שאחראי על שרשרת האספקה, זה בדיוק הזמן הקירטי כי לא יודעים לאן זה הולך".
מי שנשם לרווחה לצידי הייתה ג'סי. "אתה לא הולך הנה סיבה טובה". אמרה וחיבקה אותי מורידה לי את התיק מהיד.
מה עושים?
נקרע בין הפרנסה, לחברים במילואים (כן עברתי את הגיל אבל אני מתנדב המון שנים) וכמובן לג'סי.
טוב, אני נשאר כמה ימים נראה לאן המצב הולך ואז נחליט ביחד אמרתי לג'סי.
חזרתי למנכ"ל ואמרתי אני מחכה כמה ימים ונחליט.
הלכתי בסוף.
אחרי שלושה שבועות של יצוב המצב בעבודה ובחירת מחליף זמני, אחד מהעובדים שלי, הלכתי גם אני.
לא רוצה לכתוב כמה ימים עשיתי, זה לא חשוב כרגע, אני לא עושה תחרות.
אני רוצה לכתוב על שני דברים.
בהודעה הראשונה מחבר שהבן שלו נפל, הייתי חייב לשבת. מכיר את הילד מיום שהוא נולד, הייתי בברית, בבר מצווה, בן הזקונים.
הלכתי להלווייה ולקח לי זמן להירגע.
בילד השישי שהכרתי מילדות, הפסקתי ללכת להלוויות של הילדים של חברים שלי.
הנפש לא יכלה לספוג את זה, הלכתי רק לשבעה לניחום אבלים. אמרתי לכל אחד שאני לא יכול, הרגליים לא נושאות אותי לשם. פשוט לא יכולתי.
זה החזיר אותי למלחמת שלום הגליל, המלחמה הראשונה שלי, הייתי פוחד לפתוח את העיתון כדי לא לראות פרצופים של אנשים שאני מכיר שעשו איתי מסלול.
כמה אפשר?
לא רציתי להחזיק בנשק, לא חשבתי שצריך נשק בבית, כל ההתנהלות מכבידה. כספת, להסתובב איתו כל הזמן וכשיש ילדים ששואלים תמיד שאלות או מספרים שיש לאבא אקדח.
אחרי 7 באוקטובר, הבנתי שאין על מי לסמוך וכדי להגן על ג'סי שלי ועל עצמי, אני צריך אקדח.
כמובן שהיו ויכוחים למה אתה צריך, לא היה לך בבית נשק אבל הסברתי שאם יקרה שוב משהו כזה, אני לא מתכוון לשבת בחיבוק ידיים.
אז הגשתי בקשה כמו כל אזרח רגיל. התבחינים שונו והיו הקלות, יכולתי לקבל אישור לנשיאת נשק מתוקף הישוב שאני גר בו.
אחרי הגשת כל המסמכים, ביקשו עוד מסמכים, איך אומרים? שגעו לי את הצורה.
כדי לא לחשוף מה עשיתי בשירות הפעיל, לא רציתי ללכת בדרך עקיפה אלא לעשות את זה בצורה הרגילה כמו כל אזרח שמגיעה לו הזכות לקבל נשק והוא עומד בתבחינים.
ואז הגיע הטלפון מנציגת המשרד למתן אישורי נשיאת כלי יריה שעשתה לי ראיון בטלפון...
אחרי דקה של שאלות כלליות, למרות שכל המסמכים כבר הוגשו, היא אומרת לי אני לא מבינה למה בלבלו לך את המוח? אתה בדקה יכול לקבל נשק.
כן ידעתי את זה.
מסתבר, שהם נכנסים למחשב של הצבא ומבררים את כל הפרטים (מה לא ידעת? שאלה ג'סי. לא ידעתי!)
בקיצור, קיבלתי רישיון, קניתי נשק וגם ג'סי נרגעה, קצת, אין לנו ילדים קטנים, הנשק נעול בכספת כשאנחנו בבית אז הכל בסדר.
איך אומרים בצורה הפשוטה ביותר? אתה קונה משהו שאתה מקווה שלא תצטרך להשתמש בו אף פעם...
(להבדיל, תמונה מנסיעה שלי לארה"ב לפני חצי שנה, חנות לנשקים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה