יום שישי, 31 ביולי 2015

זאב בלבוש טלה...


בתקופת שהותי בארה"ב, התחברתי עם משפחה אמריקאית אחת.
האב יותר צעיר ממני בשנתיים, מהנדס חשמל ואלקטרוניקה,האם עובדת בסניף
של Walmart כמנהלת מחלקת ציוד לגינון, בעיר שגרו בה.
לזוג שתי בנות ובן צעיר. הבת הבכורה לומדת בקולג' והשניה בת 14 הילד בן 12, נכון להיום,
אז הם היו יותר צעירים כמובן.
משפחה אמריקאית טיפוסית אבל לא רגילה.

יום שבת, 25 ביולי 2015

כל אחד והתפילה שלו.

כל בוקר כשאני הולך לעבודה או לחדר כושר אני רואה הרבה אנשים סביבי.
כל אחד הולך לתפילתו שלו.

יום חמישי, 23 ביולי 2015

שבת אחים גם יחד...


כאילו שהועמד לנגד עיניי שעון חול.
יש לך חודשיים לסדר את העניינים ותעשה את זה מהר.
זה מה שהדהד לי בראש.
היחסים ביני לבין אחיי לא היה משהו.
אחותי ביטלה את קיומי כי לא רציתי להכיר בבעלה שהיכה אותה בעבר והיא שסבלה מכך לא הודתה
והעדיפה אותו על פניי.

יום שלישי, 21 ביולי 2015

ישבנו, קמנו וכל מה שביניהם...


אחרי מאות האנשים שהגיעו ללוויה, הגיע תור המנחמים בבית.
גם כאן, במהלך השבוע הזה היו מאות אנשים.
היו ימים יותר עמוסים וכאלו יותר שקטים.
אנשים התחילו להגיע משעה עשר בבוקר.
בסיומו של כל יום תנחומים, חשבתי על סוגי האנשים השונים.

יום ראשון, 12 ביולי 2015

פוסט אורח


הכרנו באקראי.
נראית לי בת 40 בקירוב, אני הייתי אז בן 36.
עבדנו באותו בניין. את עבדת בחברת השקעות אחת ואני באחרת.
 זוכר איך עלינו לא אחת במעלית וירדנו באותה הקומה.
הלכנו זו לצד זה כמה מטרים, אני עצרתי ואת המשכת.
הסתכלתי על ישבנך המתנדנד בשמלה, ואת התרחקת.
שמלה אחרת בכל יום, שמלה המבליטה את חמוקייך ומותנייך הצרה.
נעלי עקב לא גבוהים אבל כאלו שהשוו לך הליכה אצילית כאילו הייתה מלכה.
פעם אחת הגנבת מבט לאחור ותפסת אותי מסתכל על ישבנך.
חייכת אלי חיוך בחצי פה, חיוך כאילו אומר "שובב אתה..."

יום שני, 6 ביולי 2015

כי חיים רק פעם אחת...


אחרי שאבי נפטר עברו הרבה מחשבות בראשי.
מה הם החיים? למה אני כאן? האם אני לא מבזבז אותם על עבודה, פרנסה וכל מיני דברים "שוליים" שרק מקשים במקום לחשוב על עצמי כאדם שרוצה להנות. ממה נשאר לנו להנות כשמגיע מחלה לשכון בגופנו? לא נשאר כלום בטח לא נשאר כח להנות.

יום ראשון, 5 ביולי 2015

פתקים קטנים


בסוף החודש הבן הקצין משתחרר.
חמש שנים של שירות סדיר וקבע הספיקו.
הוא רוצה לעשות דברים שהוא לא יוכל לעשות במסגרת הצבא.
חמש שנים של כוננויות, מבצעים, שבתות בבסיס והורים מודאגים מסתיימים תיכף.

יום הולדת משותף

טסנו לארה"ב, מישהו הבין שצריך לעשות משהו עוד לפני שיהיה מאוחר או קשה להשיג...אני יכול רק להגיד שזה משהו חשוב לכולנו.