יום שבת, 30 במרץ 2019

המכתב שיכתב...


אני חוזר בזמן.
חזרה בזמן של אין אינטרנט, אין סלולרי ובטח אין וואטסאפ.
איך יכולנו להסתדר בלי הדברים האלו?
דחיית סיפוקים הייתה קיימת גם אם לא ידענו שזה נקרא כך.
היום? קשה מאוד לעמוד בפני השאלות המרגיזות: איפה אתה? למה אתה לא עונה לי? או הכי גרוע, למה אתה לא זמין?

יום שישי, 25 בינואר 2019

me שמך לקרוא לי כך?

לכל אחד מאיתנו יש רשימת אנשי קשר בסלולרי.
יש הרבה אפליקציות המסדרות את הרשימה הזו בכל מיני דרכים שונות ומשונות.
פעם הספיק לכתוב אמא, אבא, אחי, אהובתי, המנהל שלי וכו' וכו'.

יום רביעי, 16 בינואר 2019

ריצה בברלין


הטיסה לברלין ארכה קצת יותר מארבע שעות.
ישבנו במחלקת עסקים, כסא ליד כסא, ג'סי ואני.
האמת, שמעולם לא ישבתי במחלקת עסקים. יצא לי פעם אחת לשבת במחלקה ראשונה
כיוון שמישהו טעה וכפיצוי קיבלתי מושב במחקה הראשונה.
במקום כוסות פלסטיק יש ספלי קפה וכוסות יין וצלחות חרסינה והאוכל שונה בטעמו ובטיבו.
זו הייתה חוויה מעניינת.

לא דיברנו הרבה במהלך הטיסה, מטוס הוא לא מקום פרטי, גם לא במחלקת עסקים.
שיחות על עבודה שמרנו ללפני ואחרי גם לא בנסיעה במונית לנתב"ג, שם במונית הידיים והשפתיים דיברו.
נחתנו בברלין.

יום שישי, 11 בינואר 2019

לחיות פתוח


בהמשך למה שכתבתי עד כאן, קראתי לפני כמה חודשים ספר שנקרא "לחיות פתוח" מאת ד"ר מאשה הלוי.
לפי הפתיח בספר, יש לה גם אתר ועמוד פייסבוק, אבל לא לשם כך התכנסנו.
הספר מדבר על פוליאמוריה כלומר ריבוי אהבות או באופן הפשוט ביותר, גבר יכול לאהוב עוד נשים מלבד אישתו 
ואישה יכולה לאהוב עוד גברים מלבד בעלה.
מדובר על נישואים פתוחים ששני בני הזוג מסכימים על אורח חיים כזה ולשניהם יש את האומץ והיכולות הנפשיות
לא לקנא בבן/בת הזוג ולפרגן לאהבות האחרות.
הספר מסביר את התופעה וכמה היא לא בעייתית, מנקודת המבט של המחברת ושל זוגות החיים כך.
נקודת המבט שאני הסתכלתי אל תוך הספר היתה נישואין מונוגמיים ומה קורה כשהם נגמרים.

יום ראשון, 6 בינואר 2019

בדרך במונית

כל השבוע עבדנו על התוכניות לטיסה לברלין.
שושי הייתה תקועה בחדר ויצאה רק לאכול, לשירותים או להכין לה לשתות.
מעולם לא הציעה להכין גם לנו, ואנחנו מצידנו גם לא הצענו לה שום דבר, לא יפה אבל הדדי.
היה מתח תמידי באוויר.
בעצם מתח כפול.

יום ראשון, 30 בדצמבר 2018

טיסה לברלין

...
"אל תדאג יש לי כל מה שצריך כאן בארון" אמרה ג'סי ופתחה את דלת הארון.
היה שם תיק עם מגבונים, טמפונים, טישו, תחתונים נוספים, חזיה וחולצת טריקו אדומה.
"אל תהייה המום, אישה צריכה שיהיה לה בהישג יד כל מה שצריך" חייכה ג'סי.
ניקינו את הדרוש ניקוי, המגבונים הלחים עזרו למרות שהרגשתי יבש ומרוקן לחלוטין...

יום שלישי, 25 בדצמבר 2018

הכל על השולחן...


נכנסנו לחדר הישיבות, ג'סי, הסמנכ"ל ואני, כחצי שעה לפני הגעת הנציגים של החברה הבטחונית.
רצינו לעשות מעין "הצגה גנרלית" על מנת לוודא שהכל מוכן ולא נופתע מאיזו שאלת "עז".
הכל אמור לעבוד חלק, התרגיל על יבש היה בסדר גמור.
הנציגים הגיעו ונכנסו לחדר הישיבות.
המזכירה הביאה קפה וכיבוד וסגרה את הדלת מאחור.
קירות הזכוכית המקיפים את חדר הישיבות הפכו משקופים לחלביים בלחיצת כפתור, על מנת שלא לאפשר לעין סקרנית
או לא מורשית להציץ פנימה, אפילו לא בטעות.

המכתב שיכתב...

אני חוזר בזמן. חזרה בזמן של אין אינטרנט, אין סלולרי ובטח אין וואטסאפ. איך יכולנו להסתדר בלי הדברים האלו? דחיית סיפוקים הייתה קיימת...