עשרת הדיברות על הטענת מכשירים סלולריים ואיך לעשות את זה נכון.

פעם, טרום עידן הסמארטפונים, עד בואו של האייפון הראשון, היינו מטעינים את הסלולריים פעם ביומיים או יותר. לא היו גם הרבה אופציות של משחק ומסכים גדולים הקורצים לנו כל הזמן לגעת בהם ולשחק איתם. אבל עברו הרבה סלולריים במים, באסלות, ודור הוחלף בדור חדש.

כל דור חדש של מכשירים, הביא איתו המון אופציות חדשות ומרגשות שרק גרמו לנו להיות תקועים יותר בתוך המסכים הקטנים, או הגדלים עם השנים, הרבה אופציות חדשות ומעניינות אבל בדבר אחד יש קושי עד היום. הקושי של כולנו, מי יותר ומי פחות, להשאר עם כמה שיותר אחוזי סוללה בסוף היום וזאת מבלי להפסיק ולהשתמש בסמארטפון וכמה שיותר.

זהבי עצבני...

זו תקופה לא קלה עבור כולנו ואפילו מעצבנת קצת.

יש דברים שממש מרגיזים ולא צריכים לקרות במדינה שלנו.

אספתי לי כמה כאלו כדי שאוכל לשתף את כולכם.

מחסני ילדים

נפגשתי עם אחותי לקפה.

היא הייתה נסערת ורצתה שנשב ביחד בחוץ לא בבית.

שלושה חודשים מאז שאימי נפטרה, לפי תאריך לועזי, וחשבתי שהיא רוצה שנדבר קצת

ונעלה זכרונות, כמו שאנחנו עושים לא מעט בשבועות האחרונים.

אחותי עובדת במוסד כלשהו שהחליט לתרום כספים לילדי זרים.

הם עושים את זה בצנעה וגם לא בהסכמה מלאה של חלק מהאנשים אבל עושים.

היא חלק מהמאמץ המקומי וכחלק מזה, הם נסעו אתמול לתל אביב, דרום תל אביב יותר נכון, לראות את המקום.

היא חזרה בתדהמה גמורה.

כל אחד וסליחותיו.

יום הכיפורים הוא יום מיוחד עבור הרבה אנשים.

צמים, מתפללים עושים חשבון נפש, מבקשים סליחה זוכרים ונזכרים במלחמה ההיא לפני 42 שנים

ויש כאלו שסתם נחים.

כל עניין הסליחות מבחינתי, יוצא תמיד מוגזם.

יש הרבה פוליטיקאים העולים לשידור או תחת כל מקרופון רענן מבקשים סליחות מחצי העולם.

דבר דומה קורה לכל אנשי הציבור למיניהם המבקשים סליחה מהחצי השני שהפוליטיקאים שכחו.

כל אחד מנסה להראות שהוא מבקש סליחה מכמה שיותר ושכולם ימחלו לו.

שנה טובה -תשע"ו

כל שנה אני נזכר ב"שנות טובות" שהוריי היו קונים, מכניסים למעטפות ושולחים לחברים ולקרובי משפחה. חיפשתי כאלו בין המגירות של אימי ולא מצאתי למרות שזכרתי שיש לה עדיין לפחות אחד.

לזכר אותן "שנות טובות" צבעוניות של פעם הנה אחת בשביל כולנו וגם לזכרון שזו תהייה השנה הראשונה, החג הראשון שנעשה עם כסא נוסף ריק מסביב לשולחן.

איחרו את הרכבת...

בחודש הבא רצינו לטוס לבודפשט, טיול של אחרי החגים.

בגלל בעיות פרוצדורליות הכל נדחה ולא הזמנתי כרטיסים עדיין.

אבל כנראה שגם לא אזמין, בטח לא לבודפשט.

זה לא שלא רציתי לראות את היופי של העיר, כשאטוס לשם שוב, לא בטוח שאמצא את היופי הזה שוב.

האיש העשיר ביותר בעולם

בכלכליסט עשו כתבה על העשירים הכי גדולים בעולם מאז ומעולם.

האיש שהיה הכי עשיר היה אמריקאי והיו בבעלותו 90% מכל בארות הנפט בארה"ב.

הונו נאמד ביותר מ-300 מיליארד דולרים.

יש שם עוד הרבה דוגמאות מימים ימימה ועד אנשים שכולנו מכירים כמו וורן באפט וביל גייטס.

מוכרת הגפרורים הקטנה.

כשהייתי ילד קטן אחד הסיפורים שהקריאו לי היה מוכרת הגפרורים הקטנה.

שנאתי את הילד שלקח לילדה את הנעל היחידה שנשארה לרגליה

ואהבתי בתור ילד (בזכות קולו של אבי שסיפר לי את הסיפור) את התיאור

של הרחובות המושלגים והאורות החמימים שבצבצו מבעד לחלונות.

כילד שלא ידע מה זה שלג זה היה משהו קסום ורחוק בעיניי.

את הסיפור לקחתי לעצמי אח"כ לחיים הבוגרים שלי.

אבל בחרתי לקחת ממנו את הסיפור של הגפרורים עצמם שאותה מוכרת

קטנה לא הצליחה למכור בימי החורף הקשים והמושלגים.

סולם, ראשו בשמיים.

ישבנו קבוצת מנהלים, כל אחד התבקש לתת 10 דקות של הרצאה איך הוא רואה את דרכו מלמטה למעלה.
קיבלנו חצי שעה לכתוב משהו ולהציג.
המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היתה מחשבה על סולם.
אחרים ראו טיפוס על הר, רכיבה על אופניים, טיפוס על קיר טיפוס ועוד.
מצורפת כאן ההרצאה שנתתי עם ההבנות שלי על קידום והדרך למעלה.

משל החגורה השחורה

כשמסתיימת לה שנת הלימודים, הילדים מתרגשים, מחכים לחופש הגדול אבל אין חופש ללא תעודות סיום.

מין מבחן לכל מה שלמדו ונבחנו עד קבלת התעודה.

האם עשו מספיק?

מה יגידו ההורים?

מה יהיה כתוב בתעודה?

האם תעודת הצטיינות תתלווה לתעודת החציון/השליש?

איזו מתנה יקבלו על תעודה טובה והאם ינזפו על תעודה לא טובה?

ויהי ערב ויהי בוקר...30 ימים

עלינו לבית העלמין אחרי 30 יום.

המצבה הייתה בדיוק כמו של אבי, למעט טיפה שינויים בפונט של האותיות.

האומן שחרט אותם ביד לפני 15 שנים כבר איננו בין החיים והכל היום ממוחשב.

מי שעשה את המצבה אז עשה גם את המצבה עכשיו והשתדל באמת להשתמש בפונט כמה שיותר דומה

לזה הקיים על המצבה של אבי.

חילוקי דעות עם אחי אם לעשות את השלושים היום או להמתין 10 ימים עד שהוא יאות להגיע מחו"ל

ועוד ויכוחים קטנים קצת צערו אותי, אבל הכל התנהל כהלכה כיוון שזו הייתה ההחלטה שלי בהתייעצות 

עם רבנים ועוד נשמה טובה אחת שמסתובבת כאן ותמכה לאורך כל הדרך...

חמש שנים...

(על פי השיר "חמש שנים עברו על מיכאל", מילים יצחק כצנלסון)

חמש שנים על בני החייל
עברו באימונים, תעסוקה ומבצעים
כל יום היה עסוק בעבודה
עסוק בפקודות, מסדרים ואימונים.

זאב בלבוש טלה...

בתקופת שהותי בארה"ב, התחברתי עם משפחה אמריקאית אחת.

האב יותר צעיר ממני בשנתיים, מהנדס חשמל ואלקטרוניקה,האם עובדת בסניף

של Walmart כמנהלת מחלקת ציוד לגינון, בעיר שגרו בה.

לזוג שתי בנות ובן צעיר. הבת הבכורה לומדת בקולג' והשניה בת 14 הילד בן 12, נכון להיום,

אז הם היו יותר צעירים כמובן.

משפחה אמריקאית טיפוסית אבל לא רגילה.

כל אחד והתפילה שלו.

כל בוקר כשאני הולך לעבודה או לחדר כושר אני רואה הרבה אנשים סביבי.

כל אחד הולך לתפילתו שלו.

שבת אחים גם יחד...

כאילו שהועמד לנגד עיניי שעון חול.

יש לך חודשיים לסדר את העניינים ותעשה את זה מהר.

זה מה שהדהד לי בראש.

היחסים ביני לבין אחיי לא היה משהו.

אחותי ביטלה את קיומי כי לא רציתי להכיר בבעלה שהיכה אותה בעבר והיא שסבלה מכך לא הודתה

והעדיפה אותו על פניי.

ישבנו, קמנו וכל מה שביניהם...

אחרי מאות האנשים שהגיעו ללוויה, הגיע תור המנחמים בבית.

גם כאן, במהלך השבוע הזה היו מאות אנשים.

היו ימים יותר עמוסים וכאלו יותר שקטים.

אנשים התחילו להגיע משעה עשר בבוקר.

בסיומו של כל יום תנחומים, חשבתי על סוגי האנשים השונים.

פוסט אורח

הכרנו באקראי.
נראית לי בת 40 בקירוב, אני הייתי אז בן 36.
עבדנו באותו בניין. את עבדת בחברת השקעות אחת ואני באחרת.
 זוכר איך עלינו לא אחת במעלית וירדנו באותה הקומה.
הלכנו זו לצד זה כמה מטרים, אני עצרתי ואת המשכת.
הסתכלתי על ישבנך המתנדנד בשמלה, ואת התרחקת.
שמלה אחרת בכל יום, שמלה המבליטה את חמוקייך ומותנייך הצרה.
נעלי עקב לא גבוהים אבל כאלו שהשוו לך הליכה אצילית כאילו הייתה מלכה.
פעם אחת הגנבת מבט לאחור ותפסת אותי מסתכל על ישבנך.
חייכת אלי חיוך בחצי פה, חיוך כאילו אומר "שובב אתה..."

כי חיים רק פעם אחת...

אחרי שאבי נפטר עברו הרבה מחשבות בראשי.

מה הם החיים? למה אני כאן? האם אני לא מבזבז אותם על עבודה, פרנסה וכל מיני דברים "שוליים" שרק מקשים במקום לחשוב על עצמי כאדם שרוצה להנות. ממה נשאר לנו להנות כשמגיע מחלה לשכון בגופנו? לא נשאר כלום בטח לא נשאר כח להנות.

פתקים קטנים

בסוף החודש הבן הקצין משתחרר.
חמש שנים של שירות סדיר וקבע הספיקו.
הוא רוצה לעשות דברים שהוא לא יוכל לעשות במסגרת הצבא.
חמש שנים של כוננויות, מבצעים, שבתות בבסיס והורים מודאגים מסתיימים תיכף.

יאללה, תעמיס לי...

28 בינואר 2014 - יומן הצהריים של גל"צ עם יעל דן.

מורה לנהיגה באזור בית שמש ראה בזמן שיעור נהיגה, רכב פרטי עם 5 ילדים במושב האחורי.

הוא עצר את הרכב ושאל את אב המשפחה שנהג, למה הוא מכניס כל כך הרבה ילדים כשהם לא חגורים בחגורה.

יום גיבוש

אנחנו קוראים לזה יום גיבוש.

מקבלים תקציב, יוצאים ליום של פעלות בקבוצה.  אוכל, שתיה, בדיחות ומצב רוח טוב.

הרעיון הוא למצוא משהו שיחבר בין האנשים בקבוצה, במיוחד שהאנשים לא בני אותו הגיל לא גרים באותו מקום ותחומי העיסוק שלהם שונים ורק מקום מקום העבודה מחבר ביניהם.

זו הזדמנות להכיר אנשים מעבר להיותם עובדים בלבד, להכיר מיהם האנשים המסתתרים מאחרי תארים או תפקידים מסויימים.