ישבנו, קמנו וכל מה שביניהם...

אחרי מאות האנשים שהגיעו ללוויה, הגיע תור המנחמים בבית.

גם כאן, במהלך השבוע הזה היו מאות אנשים.

היו ימים יותר עמוסים וכאלו יותר שקטים.

אנשים התחילו להגיע משעה עשר בבוקר.

בסיומו של כל יום תנחומים, חשבתי על סוגי האנשים השונים.

יש את אלו הממהרים.

מגיעים לחמש דקות.

לוחצים יד, יושבים קרוב, שואלים כמה שאלות וכל הזמן מציצים בשעון.

עד שזמנם הקצוב תם והם מתנצלים על שעליהם ללכת.

אלו הרעבים

אנשים המגיעים ואוכלים מכל הבא ליד.

פירות, עוגיות, בייגלה, שוב פירות ומקנחים בעוגה ושתיה חמה.

לא שוכחים לשתות לפחות ארבע כוסות ולא חשוב מה העיקר לצאת שבעים ורוויים...

אלו שאינם יודעים לשאול

מגיעים בשקט, מוצאים מקום ביציע

יושבים בשקט עד שהם מחליטים ללכת

לרוב אומרים שלום, לפעמים גם זה לא

אלו הרבנים

מההתחלה, בלחיצת היד, מברכים בברכות לא שגרתיות או נותנים ציטוט ממקורותנו

ואז מתחילים לשאול, מתי מנחה? מתי ערבית? יש מניין?

איזה מצבה אתם עושים? אתם יודעים מה כשר ומה לא, כן?

תגידו קדיש בכל יום או לסדר לכם אברך שתמורת כמה גרושים, 500 שקלים בחודש,

מתחייב להגיד קדיש כל יום בשנה הראשונה...

המבשלות/המבשלים

לוקחים חופשה לכל השבוע או חלקו ומבשלים לאבלים, לבני משפחתם ולאורחים.

מבחינתי זה באמת היה מיותר.

לא צריך לשרת אותנו ואני ביקשתי בנימוס לא לעשות דברים שאני לא מודע אליהם

או לא מבקש אותם.

כל כך הרבה אוכל שאנשים מביאים, יכול להאכיל גדוד שלם במבצע צבאי למשך חודש...

המזון יקר, הזמן יקר והטירחה רבה, לא משהו הכרחי מבחינתי.

העוזרים

אלו הבאים כל הזמן ושואלים "אתם צריכים עזרה?" או "מה אני יכול לעשות עבורכם?"

יש את אלו שבאמת רוצים לעזור ויש את אלו השואלים רק כדי לצאת ידי חובה.

לרוב הטיפוס השני נפוץ יותר אבל אני חלילה לא מאשים אף אחד.

ה"עושות עיניים"...

לא מצאתי שם אחר אבל כשמגיעות נשים ובוחנות אותך מכף רגל עד ראש אתה מרגיש נבוך.

"איזה אח חתיך יש לך" אני שומע אחת לוחשת לאחותי

אחותי שואלת מי מהם חתיך והתשובה"שניהם".

יושבות נשים ומסתכלות עליך מחייכות חיוכים שלא משתמעים לשתי פנים

זוגתי שהייתה נוכחת לא מעט שעות, אמרה לי שהיא ראתה נשים שפשוט לטשו עיניים.

גם אני הרגשתי את זה וזה לא היה במקום, לא בסיטואציה הזו.

הבייביסיטרים

תקופת חופש גדול ואין מה לעשות תמיד עם הילדים, אז למה לא להביא אותם

לניחום אבלים? יש כיבוד, יש אנשים, הכל בסדר.

אז אנשים נכבדים ויקרים, כשאתם באים לנחם אבלים, תחשבו שזו סיטואציה מיוחדת במינה.

זו לא קייטנה.

אל תביאו ילדים שישפכו, כוסות, ירוצו בבית האבלים, יצעקו או ישחקו בסלולרי בקול רם.

אל תביאו אותם לאכול, לא שאיכפת לי באופן אישי, אבל תנהגו בכבוד לאנשים שכרגע כל עולמם חרב עליהם.

ה"וואטסאפיסטים"...

יש דברים שלא שולחים בוואטסאפ.

ברכות יום הולדת לאחים ותנחומים (ובטח יש עוד כמה כאלו)

לקבל וואטסאפ ברוח של "מצטער אחי שלא יכולתי להגיע אני לא מוצא זמן" או

"יש לי הרבה עבודה ותקעו אותי במשרד" או "אני אגיע ביום שלישי" (ולא מגיע).

אני לא עושה חשבון, כל אחד עסוק בענייניו הוא ואין דרישה מאף אחד להגיע, באמת.

אל תתנצלו כי זה נשמע לא טוב במיוחד אם אתם מספרים לחבר במקביל שיצאתם לשתות בירה בפאב

או שהלכתם לסרט...הכל מתגלה בסוף, למרות שאני לא דרשתי מאף אחד להגיע.

המאכזבים

בהמשך לטיפוסים הקודמים, יש אנשים שאני מצפה לראות בלוויה ובטח בניחום אבלים.

מנהל ישיר, חברים של שנים, בני משפחה, חברי נפש וכדומה.

יש אנשים שאין להם שום הצדקה לא להגיע ולשהות במחיצתי 10 דקות.

אפשר לבזבז 10 דקות ולתת כבוד,

אני מנסה לאחות את הקרעים, ללמוד שאין עוד אמא.

לא יהיו עוד ברכות ליום הולדת מאמא, נשיקה וחיבוק ללא תנאי.

מילה טובה גם אם אתה יודע בוודאות שעשית שטות גמורה

חיוך של "אני סולחת לך" על כל מה שאתה עושה בטח אם זה בשוגג ולא בכוונה.

אימי הייתה האחרונה מבין ניצולי השואה במשפחתנו הקטנה,

עולם הולך ונעלם.

צביטה כואבת במיוחד קיבלתי ביום שבו היא נפטרה.

הלכנו לסדר את הלוויה בחברה קדישא.

הפקידה שם ראתה אותנו מתקרבים ואמרה בטלפון :"אמא אני עסוקה, אני אתקשר אלייך יותר מאוחר"...

מילים שאמרתי לא אחת ולא אומר אותן יותר לעולם.

אימי הייתה מחוברת לפייסבוק ושלחה לי משהו לפני שנה, והיום יותר נוגע מתמיד.

KeyMan