me שמך לקרוא לי כך?

לכל אחד מאיתנו יש רשימת אנשי קשר בסלולרי.

יש הרבה אפליקציות המסדרות את הרשימה הזו בכל מיני דרכים שונות ומשונות.

פעם הספיק לכתוב אמא, אבא, אחי, אהובתי, המנהל שלי וכו' וכו'.

ריצה בברלין

הטיסה לברלין ארכה קצת יותר מארבע שעות.

ישבנו במחלקת עסקים, כסא ליד כסא, ג'סי ואני.

האמת, שמעולם לא ישבתי במחלקת עסקים. יצא לי פעם אחת לשבת במחלקה ראשונה

כיוון שמישהו טעה וכפיצוי קיבלתי מושב במחקה הראשונה.

במקום כוסות פלסטיק יש ספלי קפה וכוסות יין וצלחות חרסינה והאוכל שונה בטעמו ובטיבו.

זו הייתה חוויה מעניינת.

לא דיברנו הרבה במהלך הטיסה, מטוס הוא לא מקום פרטי, גם לא במחלקת עסקים.

שיחות על עבודה שמרנו ללפני ואחרי גם לא בנסיעה במונית לנתב"ג, שם במונית הידיים והשפתיים דיברו.

נחתנו בברלין.

לחיות פתוח

בהמשך למה שכתבתי עד כאן, קראתי לפני כמה חודשים ספר שנקרא "לחיות פתוח" מאת ד"ר מאשה הלוי.

לפי הפתיח בספר, יש לה גם אתר ועמוד פייסבוק, אבל לא לשם כך התכנסנו.

הספר מדבר על פוליאמוריה כלומר ריבוי אהבות או באופן הפשוט ביותר, גבר יכול לאהוב עוד נשים מלבד אישתו 

ואישה יכולה לאהוב עוד גברים מלבד בעלה.

מדובר על נישואים פתוחים ששני בני הזוג מסכימים על אורח חיים כזה ולשניהם יש את האומץ והיכולות הנפשיות

לא לקנא בבן/בת הזוג ולפרגן לאהבות האחרות.

הספר מסביר את התופעה וכמה היא לא בעייתית, מנקודת המבט של המחברת ושל זוגות החיים כך.

נקודת המבט שאני הסתכלתי אל תוך הספר היתה נישואין מונוגמיים ומה קורה כשהם נגמרים.

בדרך במונית

כל השבוע עבדנו על התוכניות לטיסה לברלין.

שושי הייתה תקועה בחדר ויצאה רק לאכול, לשירותים או להכין לה לשתות.

מעולם לא הציעה להכין גם לנו, ואנחנו מצידנו גם לא הצענו לה שום דבר, לא יפה אבל הדדי.

היה מתח תמידי באוויר.

בעצם מתח כפול.