לחיות פתוח

בהמשך למה שכתבתי עד כאן, קראתי לפני כמה חודשים ספר שנקרא "לחיות פתוח" מאת ד"ר מאשה הלוי.

לפי הפתיח בספר, יש לה גם אתר ועמוד פייסבוק, אבל לא לשם כך התכנסנו.

הספר מדבר על פוליאמוריה כלומר ריבוי אהבות או באופן הפשוט ביותר, גבר יכול לאהוב עוד נשים מלבד אישתו 

ואישה יכולה לאהוב עוד גברים מלבד בעלה.

מדובר על נישואים פתוחים ששני בני הזוג מסכימים על אורח חיים כזה ולשניהם יש את האומץ והיכולות הנפשיות

לא לקנא בבן/בת הזוג ולפרגן לאהבות האחרות.

הספר מסביר את התופעה וכמה היא לא בעייתית, מנקודת המבט של המחברת ושל זוגות החיים כך.

נקודת המבט שאני הסתכלתי אל תוך הספר היתה נישואין מונוגמיים ומה קורה כשהם נגמרים.

זה משהו שעניין אותי תמיד במיוחד כשרואים זוגות שחיים יחדיו 40-50-60 שנה.

אנחנו לא חושבים על זה אבל מדי פעם עולה המשפט "להזדקן ביחד".

מנקודת מבטי, זה כל כך לא נכון.

אני לא מחפש תירוץ למה שקורה בחיים שלי לאחרונה, אבל אני מוצא שם תשובות על שאלות ששאלתי את עצמי לא אחת.

האם גבר יכול להתחייב לאישה אחת בתחילת שנות העשרים שלה שהוא יהיה הבעל, האבא המפרנס, המאהב, החבר, האוזן קשבת

האדם לדבר איתו על נושאים שונים למשך 4 עשורים או יותר?

האם אישה יכולה להתחייב לגבר האחד שתהייה השותפה לחיים, הסקס הכי טוב שאפשר, החברה הכי טובה, המאהבת וכו'.

מי שחושב שהתשובה לשאלות האלו היא כן...שיקום.

אנחנו מתחייבים בחיים לכל מיני דברים חומריים, הלוואה לקניית רכב, משכנתא, מקום עבודה ועוד ועוד.

האם זוג יודע ויכול לחזות בוודאות מה יקרה בעוד 30 שנה כשתקופת המשכנתא על הדירה הראשונה שהוא לקח, ואולי גרר אותה

לדירה השנייה או השלישית ויסיים לשלם כשהוא באמצע שנות החמישים שלו?

אז אנחנו לא יודעים שום דבר. אנחנו רוצים, חושבים, מפנטזים אבל אין שום דבר ודאי.

כך גם בנישואין.

מהקורה כשהליבידו מתייבש (החשק המיני) אצל מי מבני הזוג?

מה קורה במקרים של אימפוטנציה?

במקרים של תאונת דרכים כשבן הזוג הופך לנכה, פצועי מלחמה, תאונות עבודה?

האם נגזר על בן הזוג לחיות לעד עם אותו אדם ולטפל בו?

אולי מוסרית כן, מתוקף הסכם נישואין/כתובה/דת/חברה. אבל אולי בעצם לא.

נישואים מונוגמיים לעשורים קדימה הם לא נבואה ולא תחזית. אף אחד לא יודע מה יקרה.

אנחנו רוצים שיהיה טוב אבל זה לא תמיד קורה מהסיבות שפירטתי למעלה ובטח יש עוד סיבות שלא כתבתי.

ואז מחליפים מקום עבודה, דירה, תחביב, לימודים ומכירים אנשים אחרים.

ובואו נניח את הסקס בצד לרגע.

(אני אכתוב בלשון זכר אבל זה מתייחס גם בלשון נקבה)

אתה מגיע לשכונה חדשה, שכנים חדשים, התעניינות משותפת, מקצועות דומים תחביבים ופתאום מגלה עולם אחר בחוץ.

עולם שמוציא אותך מדלת אמותייך לעולם.

כנ"ל גם לגבי מקומות עבודה שאנשים מחליפים כל כמה שנים, שלא כמו אבא שלי שעבד 30 שנה באותו המפעל ולא חשב

לשנות מקום כי שם הייתה קביעות.

בהמשך לזה, "סיפור המערה".

יושבים חבורה של אנשים במערה עשרות שנים ומכירים רק את המערה שבה הם חיים, לא מכירים מה יש שם בחוץ.

יום אחד מחליט אחד מדיירי המערה לצאת החוצה ורואה שמש, פרחים צבעוניים, ציפורים, שומע נחל זורם.

הוא חוזר למערה בהתרגשות ומספר לחבריו. הם לא מאמינים לו ואומרים שכל העולם זו המערה הזו והוא הוזה ומספר בדיות.

הוא לא מצליח לשכנע אותם כיוון שהם שבויים בתפיסת עולם מקובעת, ממש קיבעון מחשבתי.

כך הרוב שבוי בקבעון מחשבתי שמגיע מהדת, מהחברה ומהסביבה שלנו.

נישואין עד שהמוות יפריד ביננו כמו שמצווה הדת הקתולית.

רויטל כתבה באחת התגובות לפוסט קודם, שלא מתגרשים מהר.

אני מסכים. לא תמיד זה קל, לא תמיד זה אפשרי במיוחד כשיש ילדים קטנים והמצפון, לרוב, מציק.

אבל לחיות זה לא אומר רק לנשום אוויר.

אדם חי הוא אדם שחי את החיים וממצה אותם עד תום או עד כמה  שניתן.

לחיות במסגרת מונוגמית עשרות שנים, כי החברה ציוותה או הדת דורשת ואוי לה לאותה לאישה שמתגרשת כי אישה גרושה זה אות קין

ומי יסתכל עלייך, ואישה צריכה גבר שיפרנס אותה ויגן עליה ועוד בבל"ת.

נשים היום חזקות, מרוויחות משכורות כבוהות, לא כמו גברים אבל עדיין יותר טוב מלפני שנים לא רבות.

נשים נוהגות, מנהלות מסתדרות יותר טוב מגברים או לא פחות טוב מהם.

אז אם לא טוב, למה להשאר במסגרת חונקת שלא בא לך לחזור הבייתה.

לא בא לחזור הבייתה כי אין כבר סקס, אין סבלנות, אין אוזן קשבת, אין כימיה.

מותר להודות בזה שלפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות והתזמורת הולכת הבייתה.

זה לא צריך להיות מארש אבל לסיום החגיגה.

פרק ב' לרוב יותר טוב. למה?

לומדים מהשגיאות ששגינו בפרק א', יודעים יותר על עצמנו, גופנו, מה גורם לנו טוב מה לא אהבנו, מה רוצים לשפר.

את הדברים האלו לוקחים לפרק ב' ולרוב זה גם מצליח יותר.

כשאני מדבר על אנשים בגילאי 40 פלוס, כבר אין ילדים קטנים, אנשים מיושבים לרוב, משכילים יודעים מה הם רוצים בחיים שלהם

יודעים מה הם לא רוצים יותר ומביאים את כל הרשימה הזו למקום טוב, מקצה שיפורים.

כן, אז אני נמצא שם.