האיש העשיר ביותר בעולם

בכלכליסט עשו כתבה על העשירים הכי גדולים בעולם מאז ומעולם.

האיש שהיה הכי עשיר היה אמריקאי והיו בבעלותו 90% מכל בארות הנפט בארה"ב.

הונו נאמד ביותר מ-300 מיליארד דולרים.

יש שם עוד הרבה דוגמאות מימים ימימה ועד אנשים שכולנו מכירים כמו וורן באפט וביל גייטס.

בארץ גם לא חסרים לנו מאלו, וכל הזמן שומעים על אותם מנכלי"ם ואחרים שמרוויחים

עשרות ומאות אלפי שקלים בחודש.

אני לא מבין איך אפשר לגמור את החודש ככה. מה עושים כל חודש עם מאה אלף שקלים?

ואיפה הבונוסים השמנים?

ניסיתי פעם לעשות חשבון מה אפשר לעשות כל חודש עם כל כך הרבה כסף, ואפשר לעשות הרבה.

אמא שלי אומרת שהיא רוצה לזכות ב"מפעל הפיס" כדי לתת לכולנו הרבה כסף שיהיה לנו...

היה לה מנוי ויוצא שכל חודש היא שילמה יותר מאשר היא זכתה. היא תמיד חלמה על ה"מכה"

של המיליונים שהיא תעשה.

אין מישהו שלא היה רוצה שבחשבון הבנק שלו יהיו כמה מיליונים ולא משנה באיזה מטבע זה

העיקר שיהיה ירוק...

האם מרבה כסף מרבה דאגות? לדעתי בטוח.

אנשים שיש להם כל כך הרבה כסף מעסיקים בעלי מקצוע שיטפלו להם בעניינים הכספיים

אבל עדיין אני חושב שהם מחפשים אפיקי השקעה, לתרום, לקנות/למכור לעשות משהו.

ואז אני הולך לחשבון הבנק שלי, ומסתכל על דף החשבון.

מדמיין שם עוד הרבה אפסים וחושב מה לעשות עם זה.

ומיד עושה Delete על המחשבות.

ורואה בחזרה את מה שיש לי שם באמת ואומר שאני שמח בחלקי.

כל עוד אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ויש לך מספיק לעשות מה שאתה רוצה

לא צריך מיליונים. צריך מה שצריך.

להסתפק באמת בצרכים ועוד קצת בשביל הכייף.

לנסוע כשבא לחופשה בארץ או בחו"ל, להחזיק מכונית שנה שנתיים על הכביש,

להיכנס לחנות ולקנות מוצר חשמלי שבא לך, בגד יפה ובלי לחשוב שאם אני קונה

את הדבר הזה זה בא על חשבון משהו אחר.

אני לא מתלונן חלילה ואני יודע שיש לי כסף לימים שבהם אזדקן וליום יום ולכל התוכניות

שאני עושה בחיים.

אני לא רואה את עצמי עשיר.

לא שאני לא יכול אבל זה תלוי גם באופי של האדם.

יש אנשים שכמה שיהיה להם הכל יגמר, יתבזבז יזלוג מבין האצבעות.

כדי שיהיה הרבה צריך לדעת מה לעשות עם הכסף אבל צריך גם להיות קצת קמוץ.

כשאני הולך לקנות בסופר אני לעולם לא מחלק את הקניה לתשלומים, גם בכלל קניות אחרות.

משלם באשראי אומנם אבל בתשלום אחד. הרי כל חודש אוכלים והחלוקה של תשלומים היא

פסיכולוגית בלבד, בסה"כ כמובן יוצא שמשלמים את אותו הסכום.

כשהבן הגדול שלי היה קטן יותר ערב אחד הוא סיפר שהוא אוהב לפתוח את המקרר שלנו ולראות

שהוא מלא. הוא הלך לחבר שלו וראה שלא תמיד שם מלא.

הבן שאל את זוגתי אם זה בסדר שהוא יקח לילד כל יום משהו קטן מהמקרר כדי שגם

המקרר של החבר שלו יראה מלא כמו שלנו...מחשבות של ילד.

זוגתי הסבירה לו שאולי ההורים שלו לא יסכימו שמישהו זר יבוא ויביא להם דברים הבייתה

ושלא כולם אוהבים את זה.

הבן אמר שהוא רוצה לעזור והוא לא מכיר מישהו שלא יהיה מוכן לקבל עזרה, כמו עזרה בשיעורים

שכולם רוצים שיעזרו להם כשהם לא מבינים.

(לאן הולכת התמימות הזו כשגדלים?)

בקניה הבאה שעשינו, הבן לקח שקית פלסטיק של הסופר ושם שם כמה דברים

כשהוא הלך אחרי הצהריים לבית של החבר הוא לקח את השקית איתו.

כשהוא יצא משם קיבלנו שיחת טלפון מהאמא של הילד החבר.

היא מאוד כעסה ששלחנו אותו עם השקית, זוגתי ניסתה להסביר שניסינו להסביר לו

שאין צורך ולא כולם אוהבים את זה אבל הוא התעקש ולא שמנו לב שהוא לקח את השקית איתו.

מה שקרה שם, לדברי האמא של החבר, היה שהבן בא אליהם והלך עם החבר למקרר שלהם.

האמא הייתה שם בבית צופה מהצד בנעשה.

החבר פתח את דלת המקרר והבן שלי אמר לו, אתה רואה שחסרים לך כאן דברים? אז הבאתי

לך קצת. הוא הוציא מהשקית תפוח, שקית שוקו, לחמניה חבילת שוקולד מלפון ועגבניה.

הם פיזרו את הדברים על המדפים במקומות שהיו ריקים.

"הנה עכשיו יש לי מקרר מלא כמו שיש אצלך" אמר החבר...

הם שניהם היו שמחים והסתכלו על המקרר כאילו היה חלון ראווה.

"אני אבוא לכאן כל הזמן ונסדר את המקרר שלך שיהיה כמו המקרר שלי" אמר הפילנטרופ הקטן שלי

"כן ואם חסר משהו אני ארשום לך ואתה תביא" אמר לו החבר (נו מה צריך יותר מזה...)

כאן האמא התערבה וביקשה מהם לסגור את "חלון הראווה", לקחה את הבן שלי הצידה

וביקשה ממנו שלא יביא יותר דברים לבית שלה היא לא מסכימה...

היא ביקשה את מס' הטלפון בבית ושלחה את הבן הבייתה.

האמא שם מאוד נעלבה.

היא לקחה את זה קשה. אני יכול להבין אותה אבל היה צריך להבין שזה ילד והוא לא רצה

לעשות שום דבר רע.

אחרי שסיימנו את השיחה איתה, ישבנו עם הבן והסברנו לו שמה שהוא עשה היה יפה מאוד

כאדם וכחבר שהוא רוצה שגם לאחרים יהיה את מה שיש לו אבל, אמרנו לו בזהירות, יש אנשים

שנעלבים ממעשים כאלו כי זה אומר שהם לא יכולים לעשות גם אותו דבר למישהו אחר.

וכנראה שזה מעליב כשנוגעים לאנשים אחרים בדברים שלהם כמו שהוא לא אוהב שמסדרים או נוגעים לו

בצעצועים שלו (הוא באמת לא אהב את זה ועד היום הוא יודע אם נגעו לו בדברים שלו...)

הוא הבין את העניין ולא חזר על זה בשנית.

אז מי צריך מיליונים כשיש כאלו ילדים?

האוצר נמצא בבית, ליד, נגיש, והוא שווה הרבה יותר מכל אחד כזה שיש לו 300 מיליארד דולר.


KeyMan