כמה שוקלים החיים שלכם?
תארו לכם לרגע שאתם
נושאים תרמיל גב.
תחושו את הרצועות על
כתפיכם.
מרגישים?
(הפוסט פורסם בעבר בישראבלוג, אני נזכר בו כל
פעם שמשהו מכביד עלי...)
תתכניסו לתוכו את כל הדברים שיש לכם בחייכם.
תתחילו בדברים הקטנים, הפריטים על המדפים, במגירות,
האוספים שלכם.
תרגישו כיצד המשקל של התרמיל מתחיל לעלות.
תתחילו להוסיף דברים גדולים יותר.
בגדים, כלי בית, מנורות, מצעים, טלוויזיה.
התרמיל נעשה כבד כעת ואתם הולכים על דברים גדולים יותר.
הספה, מיטה, שולחן פינת האוכל שלכם.
אתם דוחפים את הכל פנימה.
הכניסו את המכונית שלכם פנימה.
הבית שלכם. לא חשוב אם זו דירה קטנה, בית גדול או וילה עם
בריכה.
תכניסו את הכל אל תוך התרמיל שלכם.
כעת נסו ללכת...
קשה. נכון?
זה מה שאנחנו עושים לעצמנו יום יום.
אנו מעמיסים על עצמנו עד שאנחנו לא מסוגלים לזוז.
ואל תטעו, לזוז זה לחיות.
עכשיו, תדמיינו שמישהו רוצה להצית לכם את התרמיל באש.
מה תרצו להציל ממנו?
תמונות? תמונות זה לאנשים שאינם יכולים לזכור.
למעשה, תנו לכל התרמיל להישרף ודמיינו שאתם מתעוררים מחר
בבוקר עם שום דבר.
זה דיי מלהיב, לא?
כך אני מתחיל כל יום בחיי.
יש לכם תרמיל חדש, רק שהפעם אני רוצה שתמלאו אותו באנשים.
תתחילו עם מכרים מזדמנים, חברים של חברים, חברים לעבודה.
ואז תעברו לאלו שישמרו את סודותיכם האינטימיים ביותר.
דודנים, דודות, דודים, אחים אחיות הורים.
ולבסוף בן הזוג שלכם, בעל/אישה חבר/חברה.
את כולם מכניסים לתרמיל.
הפעם לא נצית את התרמיל באש...
תרגישו את כובד משקלו.
אל תטעו, מערכות היחסים שלנו הן המרכיב החשוב ביותר
בחיינו.
מרגישים את הרצועות של התרמיל הכבד חותכות את הכתפיים
שלכם?
כל אותם ויכוחים, משא ומתן, סודות ופשרות שאנחנו עושים
בחיים.
אנחנו לא חייבים לשאת את כל המטען הזה.
הניחו את התרמיל.
ככל שנזוז לאט יותר כך חיינו יסתיימו מהר יותר.
(זה קטע מתוך הסרט Up in the air בהשתתפות ג'ורג'
קלוני)
בחיים האמיתיים, לכולנו על הגב יש תרמיל כבד
שאנחנו נושאים כל יום. לעיתים כל היום והולכים לישון איתו
לצידנו.
תרמיל מלא דאגות – דאגות לילדים, לבן הזוג, להורים
לקרובים שלנו.
תרמיל מלא בשטויות – ויכוחים עקרים, כעסים מיותרים,
צעקות, ריבים שונים ומשונים.
תרמיל מלא ברגשות – קנאה, שנאה, שמתערבבים להם בפנים
באהבה ובחמלה.
תרמיל גדוש בדברים חומריים שהיום הם כאן ומחר יגיע הפריט
החדש שיחליף אותם
ואנחנו כמהים אליו כאילו הוא הדבר הכי חשוב לנו בחיים.
לי לא היה תרמיל גב, אלא קיטבג צבאי עמוס ומפוצץ בדברים.
החל בדברים הכי חומריים ובסיסיים כמו אפוד קרב שנשאתי על
עצמי במילואים אבל הייתי
חמוש בו גם כשיצאתי לכביש כדי לא להיות פראייר שיפסיד
בקרב על לצאת ראשון
מרמזור אדום או לעקוף נהג איטי.
המשיך בעוולות שנעשו לגביי, לכאורה או שלא, במקומות
העבודה שעברתי בחיי
כל הכעסים, הויכוחים, ההרגשות שמישהו מנסה לדפוק אותך,
המשכורת הלא מספיקה
שוב לכאורה, שכן אני יודע מה מגיע לי.
דרך ויכוחים, עם בת הזוג. מה כדאי לקנות, וזה לא לטעמי
ואני חושב שכך צריך להתנהג או לעשות.
לא מכרתי את הקיטבג. הפכתי אותו לתרמיל גב קומפקטי. תפרתי
אותו למידותיי.
רוקנתי מתוכו את כל הדברים הלא חשובים לי בחיים (לכל אחד
יש דברים "לא חשובים" אחרים)
הוצאתי משם את כל מה שהיה עמוק בפנים ולא השתמשתי בו
יותר, דברים ישנים והיסטוריים
דברים שלא נחוצים לי יותר בחיים.
הכנסתי דברים כמו זיכרונות נעימים מטיולים, תקוות, שאיפות
לעתיד, ספרי הגות ולימוד.
וגם אולר קטן, שהחליף את אפוד הקרב המאובק והמלא במחסניות
ובסכין קומנדו אימתנית,
שיהיה לי להמשך כדי לשרוד.
ואולי הכי חשוב הכנסתי לשם אהבה ונתינה.
אתה נותן אתה מקבל יותר. אין ספק בכך. גם אם זה לא משהו
מיידי. זה יגיע.
אהבה וחיבה לאנשים מסויימים שרק עושה טוב.
להתעורר בבוקר, להכניס את היד אל תוך התרמיל, להרגיש את
האהבה הזו בידיים.
מבחינתי זה כאילו הבטתי פנימה אל תוך חדרי ליבי.
בכל חדר ובכל פרוזדור יש את האנשים שאני אוהב.
חלקם דיירים ותיקים וחלקם שרק זה מכבר עברו דירה לשם.
אני שמח בתרמיל שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה