אני חוזר בזמן.
חזרה בזמן של אין אינטרנט, אין סלולרי ובטח אין וואטסאפ.
איך יכולנו להסתדר בלי הדברים האלו?
דחיית סיפוקים הייתה קיימת גם אם לא ידענו שזה נקרא כך.
היום? קשה מאוד לעמוד בפני השאלות המרגיזות: איפה אתה? למה אתה לא עונה לי? או הכי גרוע, למה אתה לא זמין?
הרעיון שנרקם במוחי, ועליו דיברתי עם אישתי, יהיה לכתוב לה מכתב.
מכתב מחייל לחברתו אי שם בשנות ה-80.
מכתב שיקח לו זמן, אבל לא באמת ישלח בדואר.
הוא יהיה במעטפה עם בול וינוח בתיבת בדואר של ביתנו.
מכתב ארוך שבו אפרט את כל מה שעובר עלי שם בחזית, אשתף בכאבים, באובדן, בחוסר ובריחוק.
אנסה להעביר דרך המילים הכתובות בכתב יד, מקווה קריא, שכן הוא יכתב על הברך או בטנק או על סלע, את ההרגשות.
את החוסר שלה לידי,
את הכאב של אובדן חיי אדם, אובדן חברים.
אשתף בריחוק הזה שאני שם רחוק והיא נדמה רחוקה יותר.
על הריחות, האבק, כאב הלב.
אנסה להעביר לה עד כמה הגעגועים קשים.
אוקיינוס של געגועים ואני שט שם בסירה קטנה, מנסה לא ליפול לאוקיינוס ולא לטבוע כי יש לי משימה.
אם לא אתרכז במשימה אהפוך אני לכאב, לחוסר לאוהבדן.
ולי יש בכלל תוכניות להתחתן איתה, ללמוד להביא ילדים, לטוס לחו"ל...
איבדנו את העידן הזה ואני לא מצר על כך.
כל תקופה והדברים המיוחדים שלה, לטוב ולרע.
אנשים שנולדו לתוך עידן התקשורת המהירה, אולי לא מבינים מה זה להתגעגע.
כשהכל כאן מהר ועכשיו והסיפוק מיידי, חסר משהו, לפחות לי.
להציץ כל יום לתיבת הדואר,
לחכות לבואו של הדוור, לראות אותו מניד בראשו לשלילה רק למבט שלך.
לצחוק ולחייך כשהוא יגיע עד פתח הדלת, למרות שהוא לא צריך לעשות את זה, יצלצל בפעמון
וימסור את המכתב באופן אישי תוך כדי חיוך.
"זה מה שחיכית לו?" הוא ישאל ולא יצפה אפילו לתשובה שכן החיוך הנסוך על פניך יעיד כאלף עדויות שאכן זה המכתב.
יש למה לצפות.
לא בטוח שאעלה את כל התוכן של המכתב לכאן, אולי רק חלקים נבחרים, לא חלקים אישיים.
בינתיים הרעיון מתגבש בראשי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה