השבוע קראתי משהו בלינקדין, כאילו שאני כתבתי את זה.
מדברים שם על בדידותם של המנכ"לים. אני אומנם עדיין לא מנכ"ל ורק סמנכ"ל בחודשים האחרונים אבל התופעה כל כך מוכרת לי.
באותה ההצהרה על הפיכתי לסמנכ"ל השתנו החיים בעבודה מקצה לקצה. פעם היינו יושבים כל הדרג המנהל, מנהלי מחלקות, עובדים בכירים, בשולחן אחד גדול ואוכלים צהריים, אוכל שהיינו מזמינים בדרך קבע מקייטרינג. הייתה לנו קבוצת וואטאפ שנקראה "מה אוכלים היום?" ושם היינו כותבים כל אחד את הבחירה שלו, שולחים הזמנה לקייטרינג שהיה שולי שליח עם הארוחות. בזמן ההפסקה בשעה 12:30 היינו מתכנסים כולם, כל אחד היה לוקח את החמגשית שלו ששמו היה עליה ויושבים לאכול.
סביב השולחן היו שיחות ובדיחות וסיפורי חוויות מטיולים, מישהו היה מספר על רכב שקנה או ניסה, טיול לחו"ל או עם המשפחה במקום כלשהו בארץ, רכב חשמלי או בנזין או בכלל סולר, סרט טוב או סדרה טובה לראות וכו'. סיפורי צבא לא היו שם ובטח לא פוליטיקה במיוחד לא עכשיו.
כחודש אחרי שקודמתי לתפקיד הסמנכ"ל בחברה, המצב השתנה. אני מרגיש לבד. אני יושב לאכול עם ג'סי שלי כמובן אבל אני מרגיש לבד. כולם מתנהגים אחרת, כאילו אני לא אמור לשבת איתם. זה החזיר אותי לתקופות בצבא שהיה חדר אוכל לקצינים או שולחן שבת שכל החיילים היו יושבים מסביב בצורת ח' ובראש היה שולחן המפקדים, לא מתערבבים עם החיילים או המפקדים הזוטרים, רק המפקדים והקצינים הבכירים. טוב, זה צבא וצריך דיסטנס, כאן חשבתי שיהיה אחרת אבל טעיתי.
ג'סי שראתה את זה בהתחלה דיברה איתי שאולי כדאי לנו לאכול אחרי שכולם ילכו, גם ככה אנחנו זוג נשוי אז "מותר" לנו לשבת לאכול ביחד. ג'סי בתפקיד בכיר לכשעצמו ולא כפופה לי בחברה, החלה לארגן לנו את השולחן לשניים אחרי שכולם היו הולכים לאכול. בחוכמתה גם הייתה מצרפת מדי פעם את המזכירה הראשית של המפעל, מנהל מחלקה מסויים או כל דמות בכירה כדי שלא יגידו שאנחנו יושבים לבד כאילו בארוחה זוגית במסעדה...
הקטע הזה קצת עשה לי רע. אני טיפוס חברותי ואוהב לשבת בחברה במיוחד עם אנשים שאני עובד איתם כמעט יום שלם כל יום, אבל עם העליה בסמכות ובאחריות מגיעה גם הבדידות. למעלה אתה לבד, אתה לא יכול לשבת עם כולם כי הם מרגישים לא בנוח. לפעמים בטח ירצו לדבר על נושאים שאתה לא צריך לשמוע, על רכילות או כל דבר אחר שאתה לא שייך אליו, או אולי מדברים עליך? לי אישית לא איכפת אבל לפעמים התפקיד מחייב גם לשמור על ריחוק, ככה זה בחיים.
כשעבדתי בחברת ההייטק הגדולה, למנכ"ל הייתה שיטה מיוחדת במינה. הוא היה מחכה לשעת השיא שבה חדר האוכל הגדוש היה מלא כמעט כולו, היה לוקח את המגש עם ארוחת הצהריים ומסתובב בחדר האוכל. הוא היה "נופל" בשולחן שישב בו אדם אחד או מקסימום שניים. בחברה הייתה הלצה שנמלא שולחן כדי שהמנכ"ל לא יבוא לשבת איתנו...
הבחור היה מתיישב מול אותו עובד שלרוב היה עובד חדש או חדש יחסית ומדבר איתו לכל אורך הארוחה. שואל שאלות עליו, מספר קצת על עצמו ומעביר את הארוחה בצורה נעימה. כעובד חדש יצא לי פעם אחת לשבת עם עוד עובד והמנכ"ל התיישב לידנו. ליא אין בעיה עם סמכות או מנהלים בכירים, אני מרגיש טוב עם כולם אבל העובד שישב איתי הרגיש קצת במבוכה ברגע שהתיישב לידנו המנכ"ל. אני בטוח שעבר לו בראש רעיון לקום וללכת אבל הוא לא קם. דווקא הייתה שיחה מעניינת, בשבילי לפחות, סיפרתי קצת על עצמי, מה אני עושה בחברה, קצת משפחה וזהו. מאוד אהבתי את הרעיון של לשבת ליד עובד שיושב לבד לאכול, למה לשבת לבד? בוא נארח לו חברה.
וכאן המצב הפוך. אני רוצה לשבת בחברה אבל אני צריך להבין שלפעמים צריך לשחרר, לא להידחף למקום שאתה לא צריך להיות שם. לדעת את מקומך בפירמידה ושככל שעולים בדרגה, כמו בצבא, יש לך פחות חברים, בעבודה. אתה עדיין יכול לשמור על החברים שלך בחוץ, אבל בעבודה יש חוקים אחרים.
מה שבטוח שאני נהנה לאכול עם ג'סי שלי כל השאר לפעמים זו תפאורה שצריכה להיות שם לפחות למען הנראות.
מה דעתכם?
