יום שני, 10 בדצמבר 2018

ג'סיקה או ג'סי, מה שבא לך...

שנה עברה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, בעצם כתבו עבורי.
גיביתי הכל כי חשבתי שיסגר ולא אשוב לכאן יותר.
אבל הנה, מוצא את עצמי כאן שוב, קשה לשנות הרגלים...


שנתיים מלאות תהפוכות מאחוריי.
עזבתי מקום עבודה אחרי הרבה שנים, תקופה לקחתי חופש מהכל והתרכזתי בלימודי התואר השני שהסתיימו להם.
התחלתי לעבוד במקום עבודה לא קל, אבל עזבתי אחרי פחות משנה וחצי.
עם כל הצניעות, יש לי יכולות רבות מעבר למה שעשיתי שם.
כל פעם שרציתי לעשות יותר, היה מי שדאג שזה לא יקרה פן אגנוב לו את הקרדיט.

אז ממקום חרב, מלוכלך עם יחס משפיל לאנשים, אני שמח שהפכתי את המקום ההוא למקום מסודר, מאורגן
עומד בתקני מזון בינלאומיים כמו גם ISO9001.
רציתי לעזוב מעכשיו לעכשיו. לא התאים לי להשאר במקום שבו עוצרים "שור בדישו"...
רוצה לעשות וכל הזמן.
אמרתי שלום בצורה מכובדת והלכתי בלי להביט לאחור שמא אהפוך לנציב פפריקה...

ואז יום בהיר אחד הגיע טלפון.
לא צפוי, מפתה עם הצעת עבודה מאתגרת.
כשקוראים לי אני בא.
זה ממש לא היה ראיון עבודה, זו הייתה יותר שיחה.
(לטוב ולרע כי גם לראיין עובדים צריך לדעת).
התחלתי לעבוד שם לפני כמה חודשים ואין מאושר ממני.
אני לא יכול להגיד במה המקום הזה עוסק או מה התפקיד, אני יכול להגיד רק שזה עוסק בתחום הבטחוני
מהיבטים הגנתיים ברובם אבל גם התקפיים.
המקום מדהים, חדש, נקי ומסודר, אנטי תזה למקום הקודם.
והאנשים...הרוב משכמם ומעלה אבל, כן יש אבל, יש יותר טובים ופחות, כמו בהתפצלות פעמון גאוס סטנדרטי.

הסמנכ"ל שלי עשה לי סיבוב היכרות עם כל מי שאני חייב להכיר בגלל התפקיד.
הכרתי את הטובים ביותר בתחום, מוחות מדהימים שעושים למדינה שלנו רק טוב.
האחרונה בסבב ההיכרות הייתה ג'סיקה.
שלום, נעים מאוד אמרה ג'סיקה. אישה מרשימה יפיפייה עם שיער ארוך מתולתל.
נעים גם לי עניתי.
אתה יכול לקרוא לי ג'סי חייכה בחיוך מלא שיניים לבנות ועיניים בורקות חומות עמוקות
שהרגשתי לרגע חוסר שיווי משקל שכן כאילו טבעתי בתוכן.
לחיצת היד הייתה עדינה, אצבעות ארוכות דקות עם ציפורניים נקיות, מטופחות ללא לק (כמו שאני אוהב).
הזרם החשמלי שהרגשתי באותו הרגע היה מוזר, הרגשתי חיבור אוטומטי.
אתם תעבדו יחד אמר לי הסמנכ"ל.

כעבור שעה הייתי כבר שותף באותו המשרד של ג'סי.
שולחן וכסא משרדי כבר היו שם, ציפו לבואי.
מחשב נייד חדש הגיע ממחלקת המיחשוב ובו מותקנות כל התוכנות הנדרשות, הצפנות שונות והכל יכול לצאת לדרך.
הרגשה מעולה של מקום שמקבל אותך בסבר פנים יפות, תרתי משמע, במיוחד פניה של ג'סי.
הדלת נסגרה מאחור ונשארנו ג'סי ואני בחדר.
שמעתי עליך כל מיני דברים טובים, כיוון שאנחנו הולכים לעבוד ביחד צמוד, בוא ספר לי בעצמך. אמרה.
יש לי רעיון, אמרתי, אולי נעשה את זה הדדי? מה את אומרת?
למה לא? אמרה בחיוך אשר כבש אותי מהרגע הראשון.
יפה, חכמה, מאתגרת שנונה ונבונה. אדם כלבבי.

מהחלפת הרשמים והחוויות, מתברר שיש ביננו קווים משיקים רבים.
תחומי ההתעניינות, פעילויות, לימודים, תובנות החיים ועוד דברים רבים.
אני מאמין שהמקום בוחר את עובדיו.
שום דבר לא קורה במזל או ב"פוקס", הכל קורה ומחבר אנשים מסיבה מסויימת.
לא תמיד הסיבה ברורה, לא תמיד מובנת. למה בעת הזו, למה במקום הזה, למה עם האנשים האלו?  
אני בטוח שהדברים יתבהרו בהמשך.

את ארוחת צהריים עשינו ביחד בקפטריה של המקום.
מאובזר כראוי לא משהו מפואר אבל פונקציונלי לגמרי.
ישבנו לאכול שעה ארוכה.
דיברנו על בני זוג, ילדים תחביבים. הכל חוץ מעבודה.
נשארתי עם פה פעור, לבושתי, כשג'סי אמרה שהיא רוכבת על אופניים ומחפשת פרטנר לרכיבות בסופי שבוע...
נו, אמרתי כבר ששום דבר לא קורה במקרה?
היא לא ידעה על התחביב הזה שלי וכבר קבענו לדבר על רכיבות משותפות.
כמה שנים שלא רכבה כי לא מצאה פרטנר/ית מתאימ/ה, כולם אוהבים לישון עד מאוחר בשבת.
מצא מין את מינו...
כך הסתיים לו אותו יום ראשון לפני כמה חודשים.

(ברור שיהיה המשך...רק התחלנו) 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

בדידות בצמרת

  השבוע קראתי משהו בלינקדין, כאילו שאני כתבתי את זה. מדברים שם על בדידותם של המנכ"לים. אני אומנם עדיין לא מנכ"ל ורק סמנכ"ל בח...