יום ראשון, 12 בינואר 2020

על 2 או על 4 רק לא על הפנים...


מזמן לא כתבתי על מסעותיי באופניים...


שנים רבות ויותר מ-20 אלף ק"מ דיוושתי. דיוושתי על כבישים בארה"ב ובארץ. אני אדם של אופני כביש, לא אוהב אופני שטח.
האופניים שלי ששוקלים בקושי 8 ק"ג, עשויים מ-CARBON, אני רוכב במהירות ממוצעת של 30-35 קמ"ש ויש גם שיאים של 61 קמ"ש, כל אלו נותנים את ההרגשה הכי קרובה לריחוף מבחינתי.

הרוח המכה על הפנים, התחושה הזו של שחרור וחופש, קשה לתאר עד כמה היא תורמת לניקוי רעלים בגוף, במחשבות, לתכנון תוכניות לעתיד.
בכל השנים הרבות שרכבתי על הכביש, רכבתי בדד.
ניסיתי בעבר לרכב בקבוצה עם רכב ליווי. אבל זה לא אני. אני אוהב את השקט שלי את המחשבות לבד.
אנשים מדברים בקבוצה בזמן הרכיבה, פעמיים ראיתי אנשים נופלים כשהם בדבוקה אחת צמודים מדי כי הם מדברים ודי בחוסר תשומת לב לשנייה אחת במהירות של 35 קמ"ש כדי להיכנס ברוכב שלפנייך והוא בזה שלצידו ואז מקבלים תאונת שרשרת שבמקרה הטוב נגמרת בשריטות ומכות יבשות ובמקרה הרע לשברים ולנכות.
אני אוהב את השעות האלו של לבד, לסדר מחשבות, לחשוב על דברים חדשים וכמה זה תרם לי מלבד לכושר הגופני ולסיבולת לב/ריאה גם לשקט נפשי.
השבת אצלי הייתה מתחילה, כמו כל יום, בחמש בבוקר ותוך חצי שעה הייתי כבר בחוץ, קיץ או חורף, גשם או שמש, לא הפריע לי שום דבר, העיקר לרכב.

לפני שנה וחצי נפלתי בפעם הראשונה בחיי מהאופניים.
קבוצת רוכבי אופנועים כבדים עברה משמאלי בעודי רוכב על השוליים כמו תמיד.
ואז הגיע הרוכב האחרון וחשב שיהיה מצחיק לעקוף אותי מימין על השוליים...ולתת גז כשהוא לידי.
הוא עבר אותי ואני נפלתי על השול הימני מתגלגל פעמיים קדימה, נוחת על צד ימין שלי.
לקחו לי כמה שניות עד שהבנתי שאני שלם.
החבורה על האופנועים נעלמה לי באופק.

קמתי וראיתי שהצד הימני שלי היה חבול ושרוט מזכוכיות ואבנים בשוליים. הצד השמאלי היה חבול פחות. לקחתי את בקבוקי המים התלויים על האופניים ושטפתי את עצמי קצת וקמתי חזרה לרכב.
האופניים קיבלו מכות קטנות אבל היו תקינים, רכבתי לאט לאט כואב עד החזרה הביתה.

לפני חודש בערך נהרגו 2 רוכבי אופניים ע"י נהג עבריין, וזה הזכיר לי את המקרה שלי שנגמר במכות וחבלות אבל לא במוות. המחשבה שהייתי יכול ליפול על הכביש ורכב היה יכול לעבור ולדרוס אותי העבירה בי חלחלה.

ג'סי לא מרשה לי לרכב על הכביש.
תרכב על הטריינר בבית, בחדר כושר אבל לא על הכביש, אני מתה מפחד אהוב שלי. הסתכלה עלי בעיניים דומעות. יש לנו תוכניות אני רוצה אותך איתי ולא מרוח על איזה כביש בגלל נהגים עבריינים. חיבקה אותי חזק ולא הרפתה.
גם את רוכבת, שכחת? שאלתי
נכון אבל אתה יודע שהרבה זמן לא רכבתי בגלל הפחד הזה ומאז שרכבנו יחד מספר פעמים בודדות אני פוחדת לרכב. אמרה ג'סי ובעיניה בקשה אחת שאשמע בקולה.

כל כך מצער, כל כך כואב על כל המקרים האלו של רוכבים שנפגעים.
הקסדה נועדה להגנה על הראש אבל הקסדה מגינה מפני נפילה עצמאית מהאופניים, היא לא מגנה בכלל מפגיעת רכב, ממש לא.

אז אני רוכב על טריינר בבית.
ובלב אני אומר אין על ג'סי שלי שלפעמים עוצרת אותי וגורמת לי לחשוב על דברים אחרים ועל סכנות שעבורי הן אדרנלין ובשבילה הן דאגות מיותרות.

יש אנשים הדואגים לעצמם, כי ככה הם או ככה הרגילו אותם לכן הם רגילים שאף אחד לא יעמוד שם לצידם בשעת הצורך בבחינת "אם אין אני לי, מי לי?"
גם אני וגם ג'סי נמנים עם האנשים שלא דאגו להם אף פעם והסתדרנו לבד. לכן קשה פתאום לתת לאדם אחר לדאוג לך, כי אתה רגיל לדאוג לעצמך.
ג'סי לימדה אותי לשחרר, לתת לה לדאוג לי ו"נאה דורש נאה מקיים"...גם ג'סי משחררת קצת ונותנת לי לדאוג לה כי גם לה לא דאגו מעולם...
לומדים לשחרר, לומדים לחיות יחד וזה לא פשוט, זה מאתגר אבל כשעושים הכל מאהבה, הכל מסתדר.

גילוי נאות:
ג'סי קוראת את כל מה שאני כותב בטיוטות וגם כאן. אני משתף אותה כי היא חלק ממני ומהכתיבה.
כששלחתי לה את הטיוטה, ג'סי ביקרה חברה חולה והנה התגובה שלה על הפוסט הנוכחי, קיבלתי אישור לפרסם אותה, בהתייחס לאופניים ולעוד דברים שיפורסמו בפוסט קרוב על צבא...




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

יום הולדת משותף

טסנו לארה"ב, מישהו הבין שצריך לעשות משהו עוד לפני שיהיה מאוחר או קשה להשיג...אני יכול רק להגיד שזה משהו חשוב לכולנו.