הייתי נשוי הרבה שנים.
עליות ומורדות, ויכוחים ומריבות, כעסים והשלמות, אי הסכמות בנושאים שונים.
לכאורה, תמונה של כל זוג נורמלי נשוי בעולם.
אולי, אבל האם צרת רבים היא לא נחמת טיפשים?
זה שהרוב סובל, אומר שגם אני צריך לסבול?
האם לא מגיע לכל אדם להיות מאושר?
מגיע לכל אדם להיות מאושר, לא להיות מובן מאליו, לא להרגיש כפוי טובה על הרבה שנים של עשייה למען בן/בת הזוג.
בהתחלה הכל היה ורדים ושושנים, כמו כל זוג בתחילת דרכו.
הדברים הפכו לשונים בעשור האחרון. לא יודע למה בעשור האחרון אבל זו עובדה.
משברים באו וחלפו אבל כל משבר כזה הותיר אחריו משקעים קשים.
מילים שנזרקות באוויר, כפיות טובה, בזבוזים על שמאל וימין.
אני חושב שלאישה יש את כל הזכות לקנות לעצמה דברים שהיא צריכה ומעולם לא הגבלתי, כעסתי או אמרתי שקיים בזבוז, והיה בזבוז משווע, אבל כל דבר צריך להיות עם מחשבה והבנה על הצרכים האישיים מול צרכי המשפחה, תקציב וכו'.
כל חשבונות הבית היו עלי וכל הבזבוזים שלה היו עליה...
והיו עוד המון בעיות שצמחו וגדלו עם השנים.
בוא נלך לטיפול זוגי. למה צריך ללכת לטיפול זוגי?
אני רוצה דברים שכל גבר היה רוצה מאישתו ותמיד היו בעיות של לא בא לי, לא עכשיו, מחר, כואב לי, רע לי ומה לא, והרמז ברור דיו.
אז לא צריך ללכת לטיפול זוגי כשאתה מבין איפה הבעיה. אני בטוח שאף אחד אחר לא יפתור לי את הבעיות או יאיר אותן כששנינו יודעים בדיוק איפה הבעיה.
בעיות לא נעלמות כשמטאטאים אותן מתחת לשטיח, הן רק הופכות למעופשות ומסריחות עם הזמן.
אבל זה העבר.
עזבתי את הבית, היינו אצל עו"ד מגשר וסגרנו את הכל ביננו במהירות, כולל רבנות והכל נעשה בחודשיים, שיא עולמי.
ואז באה ג'סיקה וסוף סוף הרגשתי כל כך שונה, כל כך טוב, כל כך מסופק והכי חשוב, כל כך מאושר.
הכרתי אישה מדהימה, מיוחדת במינה, מפרגנת, דואגת והכי חשוב אוהבת.
וזה משהו שלא הכרתי מעולם, בטח לא בעשור האחרון.
עברתי לדירה שכורה בבניין של 8 קומות.
כל הריהוט, איבזור הבית, התמונות, "הקישוטים", הכל עוצב על ידי ג'סיקה.
אבל זה לא רק זה, לא העניין החומרי.
יש בזה משהו אחר, משהו מיוחד, משהו שאני לא מכיר. יש בזה שותפות אמת, הדדיות, דאגה והכי חשוב, יש המון אהבה. אהבה שמקיפה אותי על כל צעד ושעל.
ניסיתי לא פעם לחשוב על האהבה הזו שיש בחיי, על ג'סיקה.
ומתברר שמעולם לא אהבתי כך. מעולם לא אהבו אותי בצורה הזו. מעולם לא פרגנו, עזרו, מעולם לא הייתי חשוב כך למישהי. אהה כן הייתי חשוב בלהביא משכורת גבוהה, לנסוע לחו"ל, לקנות, להנות הנאה חומרית.
ג'סיקה היא משהו מיוחד במינו ואני אומר את זה כל הזמן ואמשיך להגיד זאת.
אני לפעמים צובט את עצמי לראות שאני לא חולם, שכל מה שיש לי עם ג'סיקה אמיתי. הכל אמיתי.
תכננו את החתונה מעט מאוד זמן, כי הטקס חשוב אבל לא זה מה שיעשה את הזוגיות ליותר טובה. אצל ג'סיקה מה שחשוב זה אני, זה אנחנו, הביחד שלנו, כל השאר זו תפאורה שלא מעניינת. והחתונה הייתה צנועה בסוף השארנו את האורחים לאכול ולשמוח ואנחנו טסנו לנו לפריז לירח דבש.
בחודשים האחרונים לפני החתונה הייתי שולח לג'סיקה כל בוקר בוואצאפ את "פסוקה של ג'סיקה".
מה זה אומר? הייתי מסכם את היום הקודם שעברנו יחד ושולח לה. פסוקה של ג'סיקה גם הכיל בסופו, כל מיני ציטוטים כאלו ואחרים שבעצם סיכמו את פסוקה של ג'סיקה גם בתמונות.
בהתחלה ג'סיקה הייתה המומה. אתה משקיע כל בוקר במשך 4 חודשים חצי שעה לסכם ולכתוב לי בצורה כזו, מעולם לא עשו לי כזה דבר, מעולם לא התנהגו אלי ככה בכזו אהבה, פרגון ודאגה אמרה לי ג'סיקה.
אתם מבינים? שני אנשים שהיו מובנים מאליהם במערכות זוגיות חונקות, לא מפרגנות לא מעודדות. שני אנשים בוגרים שלא היו מרוצים בחייהם עד שמצאו אחד את השנייה, מצאו אהבה מיוחדת במינה.
אנחנו נשואים באושר ואת פסוקה של ג'סיקה מחליף זר פרחים גדול בכל יום שישי, את פסוקה של ג'סיקה מחליפים מילים באוזן כשאנחנו קמים, כבר לא צריך לשלוח וואצאפ, כי האישה האהובה נמצאת לידי, כל הזמן. ג'סיקה היא האישה שאיתי.
איך הכרנו, למה נפגשנו, למה לקח לנו כל כך הרבה זמן עד שנפגשנו, האם היינו צריכים לסבול כדי להיות בסוף מאושרים? שאלות שג'סיקה ואני מעלים כל הזמן ואין לנו תשובות טובות.
מה שיש לנו זו אהבה והתאהבות שלא תיפסק לעולם. זו לא אהבה של גיל טיפש עשרה.
זו אהבה בוגרת של פרק ב'. זו אחריות לא לעשות טעויות, לדעת לפרגן, לאהוב, לתת, אהבת חינם ללא תמורה וללא גבולות ולא להיות מובן לאליו. אלו דברים שעשינו בפרק א' אבל לא דיבלנו בתמורה כלום.
ג'סיקה מכירה את כל הדברים שטיפה מהם כתבתי כאן אבל הרוב מעולם לא עלו על הכתב, כל מה שעבר עלי בשירות הצבאי, ואם אני לוקח את זה מכאן אני אומר לג'סיקה שלי שאומץ צבאי תמיד היה לי ולא היה חסר, בטח במקומות שבהם הייתי, אבל...אומץ אזרחי לא היה לי.
לא היה לי האומץ לקום וללכת ולהגיד די. אני לא מאושר אני רוצה להיות מאושר, אני לוקח את האחריות על החיים שלי בידיים והולך עם זה עד הסוף.
וכך נהיה.
מגיע לכל אדם להיות מאושר, לא להיות מובן מאליו, לא להרגיש כפוי טובה על הרבה שנים של עשייה למען בן/בת הזוג.
בהתחלה הכל היה ורדים ושושנים, כמו כל זוג בתחילת דרכו.
הדברים הפכו לשונים בעשור האחרון. לא יודע למה בעשור האחרון אבל זו עובדה.
משברים באו וחלפו אבל כל משבר כזה הותיר אחריו משקעים קשים.
מילים שנזרקות באוויר, כפיות טובה, בזבוזים על שמאל וימין.
אני חושב שלאישה יש את כל הזכות לקנות לעצמה דברים שהיא צריכה ומעולם לא הגבלתי, כעסתי או אמרתי שקיים בזבוז, והיה בזבוז משווע, אבל כל דבר צריך להיות עם מחשבה והבנה על הצרכים האישיים מול צרכי המשפחה, תקציב וכו'.
כל חשבונות הבית היו עלי וכל הבזבוזים שלה היו עליה...
והיו עוד המון בעיות שצמחו וגדלו עם השנים.
בוא נלך לטיפול זוגי. למה צריך ללכת לטיפול זוגי?
אני רוצה דברים שכל גבר היה רוצה מאישתו ותמיד היו בעיות של לא בא לי, לא עכשיו, מחר, כואב לי, רע לי ומה לא, והרמז ברור דיו.
אז לא צריך ללכת לטיפול זוגי כשאתה מבין איפה הבעיה. אני בטוח שאף אחד אחר לא יפתור לי את הבעיות או יאיר אותן כששנינו יודעים בדיוק איפה הבעיה.
בעיות לא נעלמות כשמטאטאים אותן מתחת לשטיח, הן רק הופכות למעופשות ומסריחות עם הזמן.
אבל זה העבר.
עזבתי את הבית, היינו אצל עו"ד מגשר וסגרנו את הכל ביננו במהירות, כולל רבנות והכל נעשה בחודשיים, שיא עולמי.
ואז באה ג'סיקה וסוף סוף הרגשתי כל כך שונה, כל כך טוב, כל כך מסופק והכי חשוב, כל כך מאושר.
הכרתי אישה מדהימה, מיוחדת במינה, מפרגנת, דואגת והכי חשוב אוהבת.
וזה משהו שלא הכרתי מעולם, בטח לא בעשור האחרון.
עברתי לדירה שכורה בבניין של 8 קומות.
כל הריהוט, איבזור הבית, התמונות, "הקישוטים", הכל עוצב על ידי ג'סיקה.
אבל זה לא רק זה, לא העניין החומרי.
יש בזה משהו אחר, משהו מיוחד, משהו שאני לא מכיר. יש בזה שותפות אמת, הדדיות, דאגה והכי חשוב, יש המון אהבה. אהבה שמקיפה אותי על כל צעד ושעל.
ניסיתי לא פעם לחשוב על האהבה הזו שיש בחיי, על ג'סיקה.
ומתברר שמעולם לא אהבתי כך. מעולם לא אהבו אותי בצורה הזו. מעולם לא פרגנו, עזרו, מעולם לא הייתי חשוב כך למישהי. אהה כן הייתי חשוב בלהביא משכורת גבוהה, לנסוע לחו"ל, לקנות, להנות הנאה חומרית.
ג'סיקה היא משהו מיוחד במינו ואני אומר את זה כל הזמן ואמשיך להגיד זאת.
אני לפעמים צובט את עצמי לראות שאני לא חולם, שכל מה שיש לי עם ג'סיקה אמיתי. הכל אמיתי.
תכננו את החתונה מעט מאוד זמן, כי הטקס חשוב אבל לא זה מה שיעשה את הזוגיות ליותר טובה. אצל ג'סיקה מה שחשוב זה אני, זה אנחנו, הביחד שלנו, כל השאר זו תפאורה שלא מעניינת. והחתונה הייתה צנועה בסוף השארנו את האורחים לאכול ולשמוח ואנחנו טסנו לנו לפריז לירח דבש.
בחודשים האחרונים לפני החתונה הייתי שולח לג'סיקה כל בוקר בוואצאפ את "פסוקה של ג'סיקה".
מה זה אומר? הייתי מסכם את היום הקודם שעברנו יחד ושולח לה. פסוקה של ג'סיקה גם הכיל בסופו, כל מיני ציטוטים כאלו ואחרים שבעצם סיכמו את פסוקה של ג'סיקה גם בתמונות.
בהתחלה ג'סיקה הייתה המומה. אתה משקיע כל בוקר במשך 4 חודשים חצי שעה לסכם ולכתוב לי בצורה כזו, מעולם לא עשו לי כזה דבר, מעולם לא התנהגו אלי ככה בכזו אהבה, פרגון ודאגה אמרה לי ג'סיקה.
אתם מבינים? שני אנשים שהיו מובנים מאליהם במערכות זוגיות חונקות, לא מפרגנות לא מעודדות. שני אנשים בוגרים שלא היו מרוצים בחייהם עד שמצאו אחד את השנייה, מצאו אהבה מיוחדת במינה.
אנחנו נשואים באושר ואת פסוקה של ג'סיקה מחליף זר פרחים גדול בכל יום שישי, את פסוקה של ג'סיקה מחליפים מילים באוזן כשאנחנו קמים, כבר לא צריך לשלוח וואצאפ, כי האישה האהובה נמצאת לידי, כל הזמן. ג'סיקה היא האישה שאיתי.
איך הכרנו, למה נפגשנו, למה לקח לנו כל כך הרבה זמן עד שנפגשנו, האם היינו צריכים לסבול כדי להיות בסוף מאושרים? שאלות שג'סיקה ואני מעלים כל הזמן ואין לנו תשובות טובות.
מה שיש לנו זו אהבה והתאהבות שלא תיפסק לעולם. זו לא אהבה של גיל טיפש עשרה.
זו אהבה בוגרת של פרק ב'. זו אחריות לא לעשות טעויות, לדעת לפרגן, לאהוב, לתת, אהבת חינם ללא תמורה וללא גבולות ולא להיות מובן לאליו. אלו דברים שעשינו בפרק א' אבל לא דיבלנו בתמורה כלום.
ג'סיקה מכירה את כל הדברים שטיפה מהם כתבתי כאן אבל הרוב מעולם לא עלו על הכתב, כל מה שעבר עלי בשירות הצבאי, ואם אני לוקח את זה מכאן אני אומר לג'סיקה שלי שאומץ צבאי תמיד היה לי ולא היה חסר, בטח במקומות שבהם הייתי, אבל...אומץ אזרחי לא היה לי.
לא היה לי האומץ לקום וללכת ולהגיד די. אני לא מאושר אני רוצה להיות מאושר, אני לוקח את האחריות על החיים שלי בידיים והולך עם זה עד הסוף.
וכך נהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה