יום רביעי, 15 בינואר 2020

אני המלאכית שלך.




עשרות שנים עשיתי בשביל המדינה, מעולם לא ביקשתי כלום, מעולם לא אמרתי עשיתי ומגיע לי. אני מאלו שחושבים שאין חובות בחיים מלבד חוב למשפחה שלך.


עשרות שנים עשיתי מילואים, טיפה בים הפעילות שלי כתבתי בישראבלוג, השאר לא יכתב לעולם, הם לא צריכים לקבל פרסום ואני לא צריך לקבל תמורה עליהם. לא הייתי חייב לעשות, אבל כשעשיתי, ואני גאה בכל דבר, זה נשאר אצלי, כמו שאני נוהג לומר, עמוק עמוק בקיטבג.

כשהכרתי את ג'סי, היא כל הזמן הסתכלה לי בעיניים. העיניים הכחולות שלך כל כך עמוקות ויש בהם המון סודות, כך אמרה לי בבוקר אחד בעבודה. שיחות שהייתי צריך לבצע עם גורמי צבא, עשיתי מחוץ למשרד, בחצר, מה שהגדיל את הסקרנות של ג'סי שהייתה קשובה לתנועות שלי ולמדה את הבעות הפנים שלי. ג'סי ידעה מבעד לפני הפוקר מתי אני כועס, מתי אני עצוב ומתי אני שמח. מתי קיבלתי בשורה קשה, מתי אני צריך לצאת למילואים וכו' וכו'.
באחד הימים בעבודה, שלחתי לה בוואצאפ אייקון של מטוס ממריא.
מה זה? לאן אתה טס? שלחה לי בחזרה ולמה אני לא יודעת מזה? שאלה בנוסף
אני לא טס ג'סי יקרה שלי, זה סימן שאני צריך לצאת למילואים דחופים. עניתי
לא עברה שניה והטלפון הנייד שלי צלצל. ג'סי הייתה מעבר לקו.
מה ז"א אתה צריך לצאת למילואים דחופים? לאן אתה בדיוק נעלם לי? וקולה נשמע מודאג.
בואי נדבר בערב עניתי לג'סי אני לא יכול לדבר כאן.

בערב הגעתי לבית של ג'סי שדאגה שילדים יהיו עסוקים ולא יהיו בבית, מה שפינה לנו בערך שעתיים לדבר.
שוט, כולי אוזן אמרה ג'סי בעודה מביאה כוס תה עם נענע כמו שאני אוהב ועוגיות מעשה ידיה.
רגע...עצרה אותי ג'סי,  קלטתי את הפנים שלך מהרגע הראשון, קלטתי כמה אתה לא רגיל, כמה סודות יש לך ומה פתאום מילואים? תשכח מזה.

ישבנו אחד מול השנייה ושטחתי בפניה את כל ההיסטוריה שלי. ההיסטוריה הצבאית, המעשים, המקומות והמאורעות שחלקם השאירו בי צלקות בגוף. אין צלקות בנפש, אני מספיק חזק בשביל זה.
ג'סי שמעה את כל הסיפורים, לפעמים חייכה ולפעמים ראיתי דמעה שמחיתי בידיי ונישקתי את עינייה הירוקות והמדהימות ולפעמים פשוט פניה קפאו כאילו ראתה סרט אימה.

אז ככה, אמרה ג'סי. מה שעשית עד עכשיו עשית. אני לא יכולה לשנות את העבר, אבל אני רוצה לשנות את העתיד. אני חושבת ש-30 שנה לתת למדינה במקומות מסוכנים, שטחים, עזה, לבנון מספיקות. תחשוב עלינו, תחשוב על עצמך ועלינו ביחד. הייתי רוצה שתתלה את הנשק ואת המדים עם הדרגות ותרגע קצת. בוא נטוס לנו לחופשה, נהנה ביחד, אנחנו רוצים להתחיל חיים חדשים, פרק חדש. אני לא אעמוד בדרכך אם תרצה עדיין לעשות מילואים אבל בבקשה אל תסתכן, עשית את זה מספיק. הדברים שעשית מספיקים לשני מחזורי חיים של אדם סביר. קח לך את הזמן ותחשוב, אני לא לוחצת, אבל תיקח בחשבון את החיים שלנו יחד.

יצאתי למילואים...משאיר את ג'סי לדאוג ולא ידעתי את נפשי מרוב צער בגלל זה.
כשהגעתי למקום תפסתי את המפקד שלי בדרגת תת-אלוף. ישבנו על כוס קפה צבאי וסיפרתי לו את מה שקרה לי בשנה האחרונה. סיפרתי על הגירושים, על ג'סי ועל מה שדיברנו ביננו.

תשמע אמר א', אני לא מתחרה בשום אישה. אתה לא צריך להיות כאן. אני צריך אותך כי הניסיון שלך יקר. אני רוצה להיות אגואיסט ולהשאיר אותך כאן איתי ועם הכוח אבל קח את עצמך וסע הבייתה, עזוב, האישה צודקת. אני אומר את זה בצער רב אבל אני מעדיף להצטער עכשיו ולא להצטער אם לא תחזור. אנחנו יודעים שהיומיים האלו לא הולכים להיות פיקניק אז עזוב אנחנו נסתדר.

האמת? הרגשתי שבע ורעב...הרגשה של סיפוק ושובע. די עשיתי מה שעשיתי כל החיים מספיק, שבעתי זו שעתם של האחרים. מצד שני הייתי רעב. רעב למשימות ועם אדרנלין בשמיים אבל הפעם היה רעב נוסף, רעב לאישה שאיתי, לג'סי. המילים שלה הדהדו במוחי מתנגשות במילותיו של תת-אלוף א' ומתחברות איתן בצומת של קבלת החלטות קשות.

דפקתי בדלת הבית של ג'סי.
היא פתחה את הדלת צועקת את שמי, קופצת עלי ונתלית על צווארי תוך כדי זה מדביקה נשיקה חמה ואוהבת על שפתיי.

כל היום הסתובבתי כמו סהרורית, לא יכולתי לעבוד אמרה ג'סי. לקראת ערב הרגשתי הרגשה מוזרה של שקט הרגשה של בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. עכשיו אני מבינה הכל. סיימה
את המלאכית שלי, את המלאכית השומרת שלי בזכותך אני כאן. סיפרתי לג'סי על השיחה שהייתה לי עם א'.
אז אתה נשאר כאן? אתה שלי! אני לא חולקת אותך עם אף אחד! לא עם הצבא ולא עם תת אלוף ולא עם שום אלופים אחרים. אתה שלי!!!
בו סגן אלוף פרטי שלי, יש לנו עבודה לעשות, והובילה אותי לחדר השינה...

כך הסתיימה לה תקופה. הנשק חזר לנשקיה, המדים לאפסנאות. רק את הדרגות השארתי בשבילי והם יושבים במגירה ובה כל הסודות, הסמלים, מכתבי התודה וההערכה. כל שאר הזכרונות ישארו בראשי ומלבד ג'סי אישתי האהובה והיקרה, אף  אחד לא יורשה להכס למחשבות ולזכרונות.

תם פרק אחד, מתחיל פרק חדש.




אין תגובות:

פרסום תגובה

יום הולדת משותף

טסנו לארה"ב, מישהו הבין שצריך לעשות משהו עוד לפני שיהיה מאוחר או קשה להשיג...אני יכול רק להגיד שזה משהו חשוב לכולנו.