יום הולדת משותף

טסנו לארה"ב, מישהו הבין שצריך לעשות משהו עוד לפני שיהיה מאוחר או קשה להשיג...אני יכול רק להגיד שזה משהו חשוב לכולנו.

בחזרה לארץ הקודש...

קורונה...

כן העולם משתנה לנו מול העיניים ויש עוד דברים שאנחנו לא יודעים ואולי לא נדע,

מה שבטוח שהחיים בשנה הקרובה לא יחזרו למסלולם הרגיל, זה שהכרנו עד לפני חודשיים, בערך.

ג'סי ואני נסענו לארה"ב כשהתחיל כל הסיפור.

ככה מייצרים זכרונות...

איך בונים זכרונות?

איך משאירים זיכרונות מאחור?

מפרצת מתפרצת...

מפרצת ביטנית...

ג'סי קיבלה טלפון בצהריים כשהיינו בעבודה מאישתו של הדוד הכי אהוב שלה.

ריקודי עם

מעולם לא רקדתי, אני לא הטיפוס של הרקדן המרקד על רחבות הריקודים.

תמיד הסתכלתי בקנאה על הרוקדים במעגלים בריקודי העם, ורציתי ללכת לישון ולקום רקדן, אבל זה לא צלח מעולם.

אני המלאכית שלך.

עשרות שנים עשיתי בשביל המדינה, מעולם לא ביקשתי כלום, מעולם לא אמרתי עשיתי ומגיע לי. אני מאלו שחושבים שאין חובות בחיים מלבד חוב למשפחה שלך.

על 2 או על 4 רק לא על הפנים...

מזמן לא כתבתי על מסעותיי באופניים...

בראשית עולם

בחוץ? בפנים? הרבה? מעט? עם או בלי?

מה יגידו?

אני ממשיך לגולל את הסיפור שלי.

איך הגעתי לזה? האם הכישלון הוא שלי? מה לעשות? מה יגידו מסביב, המשפחה, הילדים, המעגלים החיצוניים של המשפחה חברים בעבודה, חברים מהצבא, חברים בכלל?

כל המחשבות האלו האיטו את התהליך שנמשך מבחינתי 3 שנים בעשור האחרון.

לא קמים בבוקר אחד ואומרים נכשלתי, נגמר, אין יותר מה לעשות.

לפחות ככה חשבתי...

אהבת חיי

הייתי נשוי הרבה שנים.

עליות ומורדות, ויכוחים ומריבות, כעסים והשלמות, אי הסכמות בנושאים שונים.

לכאורה, תמונה של כל זוג נורמלי נשוי בעולם.

אולי, אבל האם צרת רבים היא לא נחמת טיפשים?

זה שהרוב סובל, אומר שגם אני צריך לסבול?

האם לא מגיע לכל אדם להיות מאושר?